ירושלמי- למה מאמינים לעדים?

התורה אומרת "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר". בכל זאת יש דברים שבהם מאמינים גם לעד אחד.

אם שני עדים אומרים דבר, וכנגדם שני עדים אחרים אומרים הפוך, הדבר נשאר בספק ולא ניתן לסמוך על העדים הללו.

אבל מה יהיה הדין אם בא עד אחד והעיד בדבר שבו הוא נאמן לבדו, ואחר כך בא עד אחר והעיד הפוך ממנו? האם גם כאן נשאר הדבר בספק, כמו בשתי עדויות נגדיות של שני עדים?

נחלקו בזה התלמודים.

בעניין התרת עגונה עד אחד נאמן לומר שהבעל מת (יבמות קיז). אם עד אחד העיד בבית דין שהבעל מת, ובית הדין פסק על פיו שהאשה מותרת, אבל אחר כך בא עד אחר והעיד שהבעל לא מת, אומרים בבבלי שהעד השני לא נאמן לערער את עדותו של העד הראשון.

מדוע? עולא מסביר: "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, הרי כאן שנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים".

בירושלמי שם חולקים על כך.

לפי הירושלמי במקום שעד אחד נאמן, ועד אחד העיד אחר כך כנגדו, עדות העד השני מערערת את עדותו של הראשון.

נראה ששורש המחלוקת הוא בהבנת הטעם להאמנת עדים.

הרמב"ם כותב בהרבה מקומות שזה שאנו מאמינים לעדים, זה מפני גזירת הכתוב, אף שאין באמת ראיה לאמיתות דבריהם.

הרמב"ם מדמה את זה להאמנת הנביא (יסוה"ת ח). אנו מצווים להאמין לדברי הנביא, אם עשה מופת, אף שאין כאן הוכחה לאמיתות שליחותו, שמא בכישוף עשה את המופת, אעפ"כ נצטוינו להאמין לו.

זו שיטת הבבלי. אין הבדל בין הציווי להאמין לשני עדים או לעד אחד, בדבר שהוא נאמן בו.

נראה שבירושלמי מאמינים לעדים כי באמת מאמינים להם. אם באמת מאמינים לעד, בוודאי יש הבדל בעוצמת העדות, בין עדות עד אחד לעדות שני עדים. עדות שני עדים נקראת בירושלמי "עדות ברורה". עדות עד אחד אינה עדות ברורה כמו שני עדים.

אם נדמה את זה לבישול, בירושלמי בישול על גבי האש נקרא "בישול ברור" לעומת בישול בכלי ראשון שאינו על האש, שהוא בישול שאינו ברור.

לכן כשעד אחד מעיד, אין זה כשנים. ואם בא עד אחר והעיד כנגדו, בכוחו לערער את עדות הראשון.

לסיכום נחלקו התלמודים האם האמנת עדים זו גזירת הכתוב, כדברי הרמב"ם, או שזה סברא להאמין לעדים.

ונראה שמתאימים הדברים, שבתורת ארץ ישראל יש אמון בדיבור העדים. יש ערך ממשי לדיבורם. ובתורת חו"ל אין מאמינים מצד סברא, אלא מצד ציווי הכתוב.

הרב זצ"ל אומר (אורות הקדש ב רפח) שרק בא"י מתגלה ערך הדיבור. בחו"ל יש ערך רק למעשה, והדיבור - ערכו חלש.

ויש להוסיף שבאופן כללי בא"י, ארץ האור, יש יותר אמון בחיים, אמון באנשים, ובכח האדם. בחו"ל חיים בחושך ובהישרדות וכל דבר מאיים.

יתן ד' שיתגלה אור התורה, שהיא "לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".